שגרת החיים בכפר

לכתוב על חיי בכפר זו משימה לא פשוטה. קשה להתבונן במה שעבר עליי, קשה לחשוב על זמן שבו האנשים פה לא היו חלק ממני, זמן שבו 13:00-7:00 ו-21:00-16:00 לא הייתה שגרת חיי.

החיים פה שינו אותי מאוד. העבודה בבית טלקר והלימודים בסמינר הוסיפו ושינו, נתנו מתנות ואתגרים.

לעבוד פה משמע להיות על הקרקע. כל הזמן מישהו קורא לך לחזור מהחלומות ומההרהורים ולהתחיל לפעול. הרבה פעמים הקול הזה היה דני (עדי, נו, עדי יסודי, עדידידידה וכו') לפעמים זה האוכל שכמעט נשרף בזמן הבישולים.

בנוסף לעבודה בבית עבדתי במהלך השנה האחרונה באריגה. פה למדתי את המלאכה היפה של הפיכת חוטים לבד אבל גם למדתי איך ומתי לעזור. לא תמיד החברים מעונינים בעזרה שלך, לפעמים הם מעדיפים להתאמץ ולפתור בעצמם את התקלה, ואז צריך לסגת ולהתבונן, לחכות ולשמוח כשנמצא פתרון או לבוא לעזור כשהמצב מגיע למבוי סתום. לחילופין היו זמנים שנקראתי לעזרה ללא צורך, האורג יכול לפתור את הבעיה ואז יש לעודד, לתמוך ולכוון.

נדבך נוסף בחיי בכפר היו הלימודים בסמינר. יום שני בשבוע נהייה ליום הנשימה בשבילי. יום שבו אני יכולה להסתכל על עצמי, על עמיתיי בכפר ועל החיים בכלל. כמו להיות על הר גבוה להתבונן על מה שמתרחש שם למטה ולנשום עמוקות. הסמינר עזר לי מאוד להבין את עצמי ובייחוד את מערכת היחסים שלאט לאט נרקמה ביני לבין דני.

מבחינתי דני היה מנה עיקרית בארוחת השפע הזו (אם כי גם קינוח מתוק). הוא לימד אותי את כוחה המרפא של האהבה. להיות בנוכחותו של דני זה להיות 100% נוכחת, הוא לא מסתפק בפחות, והוא לא יזוז עד שאני אהיה. למדתי איך לאפשר לו את המרחב, שהוא זקוק לו, אבל לא לוותר על המרחב שלי או של האחרים בבית, מתי הזמן לשירה ומתי זמן השקט.

אני רוצה להודות לכל מי שליווה אותי בכפר. תודה לדני שאפשר לי ללמוד ממנו. תודה לבית טלקר שהיה לי כבית. ולכל אנשי הכפר ששיקפו לי עוד ועוד צדדים של עצמי.

תודה!
 
עדי כהן,
בית טלקר

 

בניית אתרים עם מערכת ניהול תוכן