מתנדבים מספרים>> בארץ המראות

בפארק השעשועים שבא העירה, כל ילדי העיר הופכים תור אחד ארוך.

רכבת ההרים צועקת,

סירת הפיראטים מתנדנדת

ואני תמיד ניגשת לחדר המראות.

שוב ושוב נכנסת אל החדר בו אני מתייצבת מול עצמי מכל זווית אפשרית.

פעם מימין

ופעם משמאל,

פעם מלמעלה

ופעם מלמטה,

מצפון, מדרום,

מאחורה ומקדימה.

בלי מקום לְסָפֵק ובלי אפשרויות בריחה.

וכל פעם מחדש אני מופתעת כשטוענים שרכבת ההרים היא המתקן הכי מפחיד בפארק.

כל בוקר בכפר,

אני מתייצבת בשיר הבוקר ומבינה מחדש,

שהגעתי לחדר המראות הכי גדול

אבל הכי פחות מפחיד,

ושהתמזל מזלי ואני אפילו לא צריכה לעמוד בתור בשבילו.

לכל חוויה גדולה באמת,

קשה למצוא מילים.

כך גם חווית הכפר,

בה אתה בודק את גבולותיך,

נובר בתוכך אחרי כוחות וסבלנות שלא ידעת שקיימים בך.

החברים שמציבים בפניך מצבים, שלא ידעת כי אתה יכול להתמודד איתם,

ואת הבבואה שלך, שלפעמים קצת קשה להסתכל בה ולהודות שהיא שלך.

אבל אתה מסתכל.

ובסוף היום, אתה עוד שם,

סופג את כמויות האהבה האינסופיות שהחברים מעניקים

ומוכן לעבוד הכי קשה שאפשר,

כדי שההשתקפות שתראה מחר בבוקר

תהיה יותר שלמה, יותר נעימה, יותר טובה.

ורגע לפני שאתה נרדם, אתה שואל את עצמך שוב –

מי מטפל במי?

מירב כהן,

בית דביר

 

בניית אתרים עם מערכת ניהול תוכן